גבורת ארי על תענית ט״ו

« גבורת ארי על תענית י״ד ע״ב גבורת ארי על תענית ט״ז ע״ב »

1 לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ״. וְשָׂרִים בְּהִשְׁתַּחֲוָיָה, דִּכְתִיב: ״שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ״. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: אִי הֲוָה כְּתִיב ״וְשָׂרִים יִשְׁתַּחֲווּ״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״שָׂרִים וְיִשְׁתַּחֲווּ״ — הָא וְהָא עֲבוּד.

2 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנִי אוֹמֵר: לֹא הַכֹּל לְאוֹרָה, וְלֹא הַכֹּל לְשִׂמְחָה. צַדִּיקִים — לְאוֹרָה, וִישָׁרִים — לְשִׂמְחָה. צַדִּיקִים לְאוֹרָה, דִּכְתִיב: ״אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק״. וְלִישָׁרִים שִׂמְחָה, דִּכְתִיב: ״וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה״.

3 הֲדַרַן עֲלָךְ מֵאֵימָתַי

4 סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד? מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה, לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּיבָה, וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא, וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ.

5 הַזָּקֵן שֶׁבָּהֶן אוֹמֵר לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין: אַחֵינוּ! לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה ״וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם״, אֶלָּא: ״וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה״, וּבַקַּבָּלָה הוּא אוֹמֵר: ״וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם״.

6 עָמְדוּ בִּתְפִלָּה — מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּיבָה זָקֵן וְרָגִיל וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים, וּבֵיתוֹ רֵיקָם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לִבּוֹ שָׁלֵם בִּתְפִלָּה.

7 וְאוֹמֵר לִפְנֵיהֶן עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת: שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שֶׁבְּכָל יוֹם, וּמוֹסִיף עֲלֵיהֶן עוֹד שֵׁשׁ, וְאֵלּוּ הֵן: זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, ״אֶל ה׳ בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי״, ״אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים וְגוֹ׳״, ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳״, ״תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף״.

8 רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, אֶלָּא אוֹמֵר תַּחְתֵּיהֶן ״רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה״, ״אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה׳ אֶל יִרְמְיָהוּ עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת״.

9 וְאוֹמֵר חוֹתְמֵיהֶן. עַל הָרִאשׁוֹנָה הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״. עַל הַשְּׁנִיָּה הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת״.

10 עַל הַשְּׁלִישִׁית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּרוּעָה״. עַל הָרְבִיעִית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת שְׁמוּאֵל בַּמִּצְפָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ צְעָקָה״. עַל הַחֲמִישִׁית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״.

11 עַל הַשִּׁשִּׁית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת יוֹנָה מִמְּעֵי הַדָּגָה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה״. עַל הַשְּׁבִיעִית הוּא אוֹמֵר: ״מִי שֶׁעָנָה אֶת דָּוִד וְאֶת שְׁלֹמֹה בְּנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמְרַחֵם עַל הָאָרֶץ״.

12 מַעֲשֶׂה

13 בִּימֵי רַבִּי חֲלַפְתָּא וְרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן שֶׁעָבַר אֶחָד לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְגָמַר אֶת הַבְּרָכָה כּוּלָּהּ, וְלֹא עָנוּ אַחֲרָיו אָמֵן. תִּקְעוּ הַכֹּהֲנִים תִּקְעוּ! מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה. הָרִיעוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הָרִיעוּ! מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

14 וּכְשֶׁבָּא דָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ: לֹא הָיִינוּ נוֹהֲגִין כֵּן, אֶלָּא בְּשַׁעַר מִזְרָח וּבְהַר הַבַּיִת.

15 שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת — אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל. שָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת — אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין. שֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת — אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

16 וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת — אֵלּוּ וָאֵלּוּ לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל. שָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת — אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין כְּלָל, שֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת — אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מִתְעַנִּין וּמַשְׁלִימִין, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב מִתְעַנִּין וְלֹא מַשְׁלִימִין.

17 אַנְשֵׁי מִשְׁמָר — מוּתָּרִין לִשְׁתּוֹת יַיִן בַּלֵּילוֹת, אֲבָל לֹא בַּיָּמִים, וְאַנְשֵׁי בֵּית אָב — לֹא בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה. אַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד — אֲסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס. וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.

18 כׇּל הַכָּתוּב בִּמְגִלַּת תַּעֲנִית ״דְּלָא לְמִסְפַּד״ — לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו — מוּתָּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו אָסוּר.

19 ״דְּלָא לְהִתְעַנָּאָה״ — לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו מוּתָּר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לְפָנָיו אָסוּר, לְאַחֲרָיו מוּתָּר.

20 אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בַּתְּחִילָּה בַּחֲמִישִׁי, שֶׁלֹּא לְהַפְקִיעַ הַשְּׁעָרִים. אֶלָּא שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת: שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי, וְשָׁלֹשׁ שְׁנִיּוֹת: חֲמִישִׁי שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹנוֹת בַּחֲמִישִׁי, כָּךְ לֹא שְׁנִיּוֹת וְלֹא אַחֲרוֹנוֹת.

21 אֵין גּוֹזְרִין תַּעֲנִית עַל הַצִּבּוּר בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנוּכָּה, וּבְפוּרִים. וְאִם הִתְחִילוּ — אֵין מַפְסִיקִין, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֵין מַפְסִיקִין, מוֹדֶה הָיָה שֶׁאֵין מַשְׁלִימִין. וְכֵן תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת.

22 גְּמָ׳ סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד? מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה כּוּ׳. וַאֲפִילּוּ בְּקַמַּיְיתָא? וּרְמִינְהוּ: שָׁלֹשׁ תַּעֲנִיּוֹת רִאשׁוֹנוֹת וּשְׁנִיּוֹת נִכְנָסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וּמִתְפַּלְּלִין כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ

23 וּבְשֶׁבַע אַחֲרוֹנוֹת מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְנוֹתְנִין אֵפֶר עַל גַּבֵּי הַתֵּיבָה, וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא, וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵפֶר מִקְלֶה הֵן מְבִיאִין! אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין — אַשֶּׁבַע אַחֲרוֹנוֹת תְּנַן.

24 וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא, וַהֲדַר תָּנֵי כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. אִינִי?! וְהָתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: בִּגְדוּלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, וּבִקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן.

25 בִּגְדוּלָּה מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר״. וּבִקְלָלָה מַתְחִילִין מִן הַקָּטָן — שֶׁבַּתְּחִלָּה נִתְקַלֵּל נָחָשׁ, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלְּלָה חַוָּה, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַלֵּל אָדָם!

26 הָא חֲשִׁיבוּתָא לְדִידְהוּ, דְּאָמְרִי לְהוּ: אַתּוּן חֲשִׁיבִיתוּ לְמִיבְעֵי עֲלַן רַחֲמֵי אַכּוּלֵּי עָלְמָא.

27 כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. נָשִׂיא וְאַב בֵּית דִּין נָמֵי נִשְׁקְלוּ אִינְהוּ וְנַינְּחוּ בְּרֵאשַׁיְיהוּ, מַאי שְׁנָא דְּשָׁקֵיל אִינִישׁ אַחֲרִינָא וּמַנַּח לְהוּ? אָמַר רַבִּי אַבָּא דְּמִן קֵסָרִי: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּישׁ מֵעַצְמוֹ

פירוש גבורת ארי על תענית ט״ו

1 הזקן שבהם אומר לפניהם דברי כבושין בגמרא תניא אם יש שם זקן אומר זקן ואם לאו אומר חכם ואם לאו אומר אדם של צורה ופריך אטו זקן דקאמר אע"ג דלאו חכם הוא פירש הא ודאי חכם עדיף וקודם לזקן אמר אביי הכי קאמר אם יש שם זקן והוא חכם אומר זקן והוא חכם ואם לאו אומר חכם ולפ"ז ד' מדריגות בדבר א זקן והוא חכם ב חכם דלאו זקן ג זקן דלאו חכם ד אדם של צורה ולפירוש זה קשה לי אמאי שביק תנא לב' מדרגות ראשונות ונקיט לשל ג' ואם רצה לומר מדרגה אחרונה הוה ליה למיתני אדם של צורה שהיא אחרונה שבכולן מאי שנא דשביק קמייתא ובתרייתא ונקיט מדריגה הסמוכה לבתרייתא. ושמא י"ל דזקן אע"ג דלאו חכם ולאו אדם של צורה איצטריך ליה סלקא דעתך אמינא זקן לחוד לאו מילתא היא קמשמע לן אבל חכם ואדם של צורה מילתא דפשיטא היא דמילתא הוא ואע"ג דלפי האמת זקן עדיף וקודם לאדם של צורה אפ"ה אי לא אשמועינן הוה אמינא דזקן לאו כלום הוא אע"ג דאדם של צורה ודאי מילתא היא והיינו טעמא דהוה אמינא חכם חכמתו גרמה לו שיודע לסדר דברי כבושין שמושכין את הלב וכן אדם של צורה כדפירש"י בגמרא בעל קומה שישמעו ויקבלו דבריו להמריך את הלב אבל זקן לחוד דלא הא ולא הא אימא לאו כלום הוא קמ"ל דלא דאפ"ה זקנה מילתא היא מ"מ זה נראה דוחק דאין זה סברא לומר דהוה אמינא דאדם של צורה מילתא היא וזקן לאו כלום הוא. וזה היפך לגמרי לפי המסקנא לפיכך נראה לי דתרי בבי דחכם שייריה ולא תני לגמרי דמילתא דפשיטא היא דחכם עדיף מזקן כדקאמרה הגמרא אטו זקן אע"ג דלאו חכם בתמיה אלמא מילתא דפשיטא היא דחכם קדים לזקן והשתא מה שצריך להשמיענו מדרגה קמייתא הוא זקן שאינו חכם ואחריו במדרגה הוא אדם של צורה עוד יש לומר דלפיכך נקט לזקן בשמעתין דסתם זקן משמע תרתי זקן בשנים וזקן שקנה חכמה כדאמרינן בפרק קמא דקדושין דף ל"ב גבי והדרת פני זקן זה זקן שקנה חכמה והשתא נקט למדרגה קמייתא במתני' ותירוץ זה נראה לי עיקר דאי זקן דמתני' שאינו חכם מיירי הא חכם שאינו זקן עדיף מיניה כדקאמר בגמרא והרי משנתנו מיירי מעיר שיש בה נשיא ואב ב"ד כדתני ובראש הנשיא ובראש אב ב"ד והני ודאי חכמים נינהו ואמאי אומר זקן אלא שמע מינה זקן שהוא חכם קאמר וזה איפשר שהנשיא ואב ב"ד אינם זקנים בשנים:

2 וכי תימא א"כ מאי מתמה הגמרא אברייתא דתני אם יש שם זקן אומר זקן ואם לאו אומר חכם אטו זקן לאו חכם הוא ומאי קושיא הא במתני' נמי לזקן וחכם זקן סתמא קרי ליה מטעמא דפרישית יש לומר משום דברייתא תניג' בבי ותו לא זקן ואחריו חכם ואחריו אדם של צורה וזה קשה ליה אי סלקא דעתך דסבירא ליה להאי תנא דחכם לחוד עדיף מזקן לחוד וזקן דקאמר היינו זקן והוא חכם כזקן דמתניתין ואח"כ חכם דקאמר היינו חכם לחוד אמאי מדלג ונקט בתר בבא ב' דחכם אדם של צורה שהוא מדרגה ד' דע"כ זקן לחוד עדיף מניה דאי אדם של צורה עדיף מזקן הוה ליה למימר בתר אדם של צורה ואם לאו אומר זקן אלא ע"כ זקן עדיף מאדם של צורה וא"כ הוה ליה למיתני בתר חכם זקן ואחריו אדם של צורה אלא ודאי האי זקן דרישא היינו זקן לחוד ואיהו עדיף מחכם לחוד ואחריו חכם לחוד ואחריו אדם של צורה והשתא קא חשיב ג' מדריגות כסדרן ומדרגה אחת דזקן וחכם לא חש למיתני דכיון דקמ"ל דחכם לחוד וכן זקן לחוד מילתא היא ממילא שמע מינה דזקן והוא חכם עדיף מינייהו לפיכך מתמה הגמרא אטו זקן דרישא לאו חכם הוא הא ודאי חכם לחוד עדיף מיניה ושני ליה אביי דאפ"ה זקן דרישא זקן והוא חכם קאמר כזקן דמתני' ואם לאו אומר חכם לחוד והא דלא תני בין חכם לאדם של צורה מדרגה זו של זקן לחוד להשמיענו דזקן קדים לאדם של צורה דהא ממילא ש"מ כיון דזקן דרישא בסתם זקן מיירי דהוא זקן וחכם וכזקן דמתני' אלמא זקנה טפילה לחכמה ודבר חשוב להקדים בשבילה לזקן וחכם קודם לחכם שאינו זקן ואילו אדם של צורה לגבי חכם לאו כלום הוא ואפילו לטפילה נמי לא מדלא תני אם יש חכם שהוא אדם של צורה אומר הוא ואם לאו אומר חכם לחוד ש"מ דאדם של צורה אצל מעלת חכם לא מהני ולא מידי ושניהם שוים חכם של צורה עם שאינו של צורה וכיון שהוא כן ממילא שמע מינה דזקן קודם לאדם של צורה ולא חש למיתני הא דפשיטא הוא כיון דזקנה הוה טפילה לחכמה ואילו אדם של צורה לגבי חכמה אינה חשובה אף לטפילה ולפי מה שכתבתי מסתברא דאדם של צורה אפי' לגבי זקנה אינה חשובה אפי' לטפילה וזקן של צורה עם זקן שאינו של צורה שוין ולא מהני מעלת צורה אלא להני שבשניהן אינן לא חכמים ולא זקנים דהשתא ליכא אלא ד' מדרגות כמו שכתבתי למעלה. והשתא כולהו ש"מ מברייתא זו ולא שייר מידי ואם הוי אדם של צורה טפילה לחכמה או לזקנה הוי מדריגה יותר ואמאי לא חשיב להא אלא ודאי כדאמרן מורידין לפני התיבה זקן נראה לי דהאי זקן זקן וחכם קאמר ועל דרך שפירשו לזקן שאומר דברי כבושין והכא נמי איכא ב' מדרגות כסדר כמו התם שייכא נמי הכא דודאי זקן לתפלה עדיף שיותר לבו דואג בקרבו מילד אבל אדם של צורה לענין תפלה לא מעלה ולא מוריד:

3 זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקם ובגמרא בברייתא חשיב ר' יהודה עוד מעלות הרבה והא דלא חשיב להו במשנתנו אפרש שם:

4 אלא אומר תחתיהן רעב כי יהיה בארץ משמע דר"י לא פליג אלא אהא לחוד שיוציא אמירת זכרונות ושופרות ואומר פסוקים אחרים תחתיהן אבל בחתימת הברכה לא פליג ומודה דבראשונה מן הנוספות חותם זוכר הנשכחות ובשניה שומע תרועה דאי לר"י היה חותם בענין אחר הוה ליה לפרש החתימות אדר"י כמו שמפרש מה שאומר תחתיהן והא כל חתימה וחתימה מן הג' הוי מעין המזמור שאומר עליה כדפי' רש"י והשתא בשלמא לתנא קמא ניחא דעל פסוקי זכרונות מסיים זוכר הנשכחות שהוא מעין זכרונות ועל פסוקי שופרות מסיים שומע תרועה שהוא מעין שופרות אבל לר' יהודה צריך טעם דמה ענין זוכר הנשכחות לקראי דרעב ודבר כי יהיה בארץ ושומע תרועה לקראי דאשר היה דבר ה' אל ירמיהו:

5 ואלו הן זכרונות ושופרות הרמב"ם פי' בפירוש המשניות הזכרונות ושופרות כמו שקדם זכרם בר"ה. רוצה לומר שלא יאמר זכרון של יחיד ולא זכרון של פורעניות ולכאורה לא משמע הכי בפרק ד' דראש השנה דף ל"ב אין מזכירין מלכות זכרונות ושופרות של פורעניות ומפרש מלכות כגון אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם ואע"ג דאמר רב נחמן כל כי האי ריתחא לירתח קוב"ה עלן ונפרקינן כיון דבריתחא אמור אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן משמע דוקא בר"ה לא מדכרינן משום דריש שתא הוא אבל בתענית דלאו ריש שתא הוא לית לן בה מיהו יש לומר דוקא אהאי קרא קאמר הכי דהא לאו פורעניות הוא כדאמר רב נחמן אלא מ"מ כיון דבריתחא אמור לא מדכרינן בריש שתא אבל דבר שהוא פורעניות גמור לעולם לא מדכרינן והדבר שקול

6 וגמר את הברכה כולה הכי גי' רש"י ולא ענו אחריו אמן תקעו כו' הריעו כו' וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לא היו נוהגין כן כו' ופרש"י לא היו נוהגין כן אשלא לענות אמן לחוד קאי אבל אין לומר לא היו נוהגין כן לתקוע אלא במקדש דודאי תוקעין בגבולין כדמוכח כולה הך מסכת ומס' ראש השנהוקשה לי לפירושו כיון דלא היו נוהגין כן לא קאי אהך דתקעו והריעו אלא אעניית אמן לחוד למה הפסיק ותנא הא דתקעו והריעו בין מעשה בימי ר' חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון ולא הודו להם חכמים ועוד הקשה הר"ן אי גרסינן ולא ענו אחריו אמן למה הוזכר זה בתענית בלבד הלא בכל השנה כולה היה להם לחלק בכך וכתב דהכי גרסינן וענו אחריו אמן ולא היו נוהגין כן דאמר היינו שאין תוקע על סדר ברכות בגבולין אלא אחר התפלה וגם על זה קשה לי למה לי דתני וענו אחריו כלל כיון דאין זה ענין למחלוקתו לגמרי. עוד פירש הר"ן שבגבולין אמר מי שענה ואח"כ חותמין הברכה ועונין הציבור אמן ותוקעין ובמקדש על ידי שעונין על כל הברכות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אם היו תוקעין אח"כ:

7 היתה התקיעה על בשכמל"ו שהוא כעין ברכה בפני עצמה ואנו רוצין לסמוך התקיעה לתפלת תענית שהוא מי שענה לפיכך חותם הברכה קודם שיאמר מי שענה ואח"כ יאמרו הציבור בשכמל"ו וחזן הכנסת יאמר תקעו ומתחיל שליח ציבור ואומר מי שענה כו' עד ביום הזה ותוקעין או אפשר שאף קודם החתימה היה אומר מי שענה אלא שלאחר החתימה היה חוזר ואומר מי שענה כדאמרינן בגמרא בברייתא בדברי ר"י וחוזר ואומר מי שענה וטעותם של ר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון היה שהנהיגו כן בגבולין לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ואינו צריך לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה אלו דבריו ולהאי פירוש נראה לי הא דנקט וענו אחריו אמן לומר אע"פ שלא ענו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אלא אמן בלבד אפילו הכי טעו לומר דאמן הוי הפסק בין ברכה לתקיעה משום הכי לא הודו להם חכמים דאין נחשב להפסק אלא בשכמל"ו שבמקדש לחוד אבל לא עניית אמן שבמדינה. ומ"מ נראה לי פירושו עיקר דאף קודם חתימה היה אומר מי שענה דהא צריך לומר מעין חתימה סמוך לחתימה כדאמרינן בפ' ערבי פסחים דף ק':

8 תקעו הכהנים תקעו מי שענה כו' הריעו בני אהרן הריעו ואיני יודע למה בתקעו אמר הכהנים ובהריעו אמר בני אהרן הוה ליה למימר בשתיהן חד לישנא או הכהנים או בני אהרן ובגמרא בברייתא נאמר בשניהן בשוה ואולי מתני' לאו דוקא נקט הכי אלא דקמשמע לן דאין קפידא בדבר אלא באיזה לשון שיאמר או כהנים או בני אהרן שפיר דמי ולאו דוקא נקט גבי תקעו הכהנים וגבי הריעו בני אהרן והקרוב בעיני דגירס' הספרים משובשת דבין גבי תקעו ובין גבי הריעו גרסינן היה אומר שניהם בני אהרן הכהנים וקרא נמי כתיב גבי תקיעה ובני אהרן הכהנים יתקעו וגו' הריעו בני אהרן הריעו פירוש בברכת גואל אומר תקעו ובברכה ראשונה מהוספה אומר הריעו וכן בכל השש ברכות של הוספה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו כדאמרינן בגמרא ושם אפרש:

9 אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים פירוש רש"י אנשי משמר כהנים לוים וישראלים הקבועים ועומדים וכו' ועומדים לשם בשעת עבודה דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וכו' ואיני יודע מי דחקו לפרש דלוים וישראל נמי בכלל הא לא מצינו שלוי שתוי יין אסור בשיר כ"ש בית המעמד ישראל דהא לא אסרה תורה אלא לכהן לעבוד כדכתיב אתה ובניך בגשתכם אל המזבח לשרת אבל לוים וישראל אין לנו והיינו דתנן בסמוך אנשי משמר ואנשי מעמד אסורים לספר ולכבס ואילו הכא גבי יין אנשי מעמד לא קתני וכן ברישא תני אנשי משמר מתענין ולא משלימין ואין אנשי מעמד בכלל זה ואדרבה אנשי מעמד היו מתענין ד' ימים בכל שבוע כדתנן לקמן בפרק ד' דף כ"ו והוא הדין דלוים לאנשי מעמד דמו לענין יין ותענית דהא דכהנים אין מתענין מחמת כובד העבודה המוטלת עליהם כל היום והאי טעמא גבי לוים ליתא שאין עליהם כל כך כובד שהרי אין אומרים שירה אלא על קרבן ציבור לבד ולא על, של יחיד והא דנקט בסיפא גבי איסור כיבוס ותספורת אנשי משמר ואנשי מעמד ואילו לוים שייריה משום דק"ו הוא השתא אאנשי מעמד קפיד אנוול שלא יכנסו כשהן מנוולין כ"ש דקפיד אלוים שעומדים בשיר ואפילו הכי נקט נמי לאנשי משמר שהן כהנים לרבותא דבחמישי מותרין דלא תימא כהנים שהניוול גנאי ביותר מאנשי מעמד שהרי התורה הקפידה עליהם במיתה אי עבדו פרועי ראש קמ"ל דאפילו הכי בחמישי מותרין והשתא איסור לוים כל השבוע מק"ו מאנשי מעמד של ישראל אתי והתירא דבחמישי מק"ו מכהנים אתי משום הכי לא תני לוים כלל בסיפא דממילא שמעת לה:

10 ואם התחילו אין מפסיקין הרמב"ם בפי' המשנה פירש רצה לומר אם התחילו להתענות שעה אחת אין מפסיקין התענית אלא שמשלימין היום ואמר ר' מאיר כו' מודה היה שאין משלימין רצה לומר שמתענין קצת היום ואוכלין מקצתו ופליאה בעינישמשמע שמפרש שהתחילו אין מפסיקין מיירי הכל מיום ראשון שאם התחילו להתענות בו אין מפסיקין לאכול בו ביום אלא גומר תעניתו עד הלילה ובגמרא אינו מפרש הכי דאמרינן כמה הוי התחלה רב אחא אומר שלשה רב אדא אומר אחת אלמא מימים מחולקין איירי דאם קיבלו עליהם תענית כמה ימים מקודם ראש חודש חנוכה ופורים ואחת מימים הללו אירע בתוך סכום ימי תעניתם אין מפסיקין אבל אם אחת מימים הללו אירע ביום הראשון מימי התענית אע"פ שהתחילו להתענות בו במקצת מפסיקין ואוכלין ואפשר שמה שאמר ר"א אחת לאו למימרא שכבר התענו יום ראשון קודם ויום ב' של התענית אירע בראשון מימים הללו אלא הכי קאמר א' היינו שיום ראשון מקבלת סכום ימי תעניתם אירע באחד מימים הללו אפילו הכי אם התחילו להתענות בו שעה אחת לשם תענית אין מפסיקין ופסק כמאן דאמר אחת הוי התחלה מיהו מדמפרש רבי מאיר להא דר"ג דמודה דאין מפסיקין ואמילתא דת"ק קאי לפרש שמע מינה דאין מפסיקין דת"ק נמי לאו מהשלמה איירי אלא בהתחלת ימי תעניתם קודם לכן למר יום אחד ולמר ב' ימים וגם לישנא דרב אסי אמר אחת לא משמע דיום זה הוא ראשון לימי התענית אלא שכבר התענו יום אחד קודם לכן ונותנין אפר ע"ג התיבה כו' ר' נתן אומר אפר מקלה הן מביאין מדפליג רבי נתן ואמר אפר מקלה מכלל דאפר דת"ק עפר הוא דסתם אפר קרוי הוא עפר וכדפירש רש"י במתני' אפר סתם הוא עפר כשם שאפר קרוי עפר דכתיב מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר סתם ומתני' ר"נ ומשמע לת"ק רצה אפר נותן רצה עפר דשניהם בכלל אפר ועוד כיון דאפר גנאי יותר מעפר כ"ש אי נותן אפר ממש דשפיר דמי והכי מוכח לקמן דפליגי אמוראי למה נותנים אפר בראש כל אחד ואחד חד אמר הרי אנו חשובים לפניך כאפר וחד אמר כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו עפר דטעמא קמא איכא וטעמא בתרא ליכא מדלא קאמר איפכא איכא בינייהו אפר שמע מינה דבאפר לכ"ע שפיר דמי אם כן לת"ק דסגי בעפר כל שכן אפר דשפיר דמי וקצת קשה לי אמאי נקט ת"ק במילתיה אפר דאיכא למיטעי דאפר ממש קאמר דווקא הוה ליה למימר עפר ואנא ידענא דכ"ש אפר דשפיר דמי ושמא יש לומר מדפליג ר' נתן ופירש אפר מקלה דווקא ממילא שמעת מיניה דלתנא קמא עפר נמי סגי:

11 אמר רב אדא וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו נשיא ואב בית דין נמי נשקלו אינהו כו' ה"ג בספרים דידן ונראה לי דהאי אמר רב אדא לא גרסינן דאין שום חידוש בדבר ואין הלשון משמע שהוא הקשה להאי מאי שנא דמסיק ואזיל ועוד לא מצינו שזה גמרא רב אדא סתמא אלא או רב אדא בר אהבה או בר אבא. אלא הכי גרסינן נשיא ואב"ד כו' מ"ש דשקלי כו' והכי גירסת הרי"ף והרא"ש וגירסת ספרים דידן שיבוש הוא:

« גבורת ארי על תענית י״ד ע״ב גבורת ארי על תענית ט״ז ע״ב »